Description

במשך מאות שנים המדרונות הצפוניים של אטנה זכו להכרה בזכות הענבים האדומים הטובים ביותר באזור; עד כדי כך שמעולם לא ניטעו בו זנים לבנים, למעט אחוז קטן שהיו מערבבים עם היינות האדומים כדי ׳לרכך׳ את היינות האדומים העוצמתיים.

המורדות המזרחיים והדרום מזרחיים של האטנה לעומת זאת היו ידועים יותר בגין יינות הלבנים, והכפר המפורסם שבהם היה מילו, הקטן שבמוניציפליות של האטנה. עד לפני עשרים שנה היה רק יקב אחד במילו, ופרסומו העולמי היה ביינות הלבנים שלו. בשנת 1968 כאשר הקימו את ה- DOC של אטנה, רק היינות הלבנים של הכפר מילו הורשו לשאת על התווית שלהם את המילה “סופריורה”.

המיקרו אקלים של מילו הופך את גידולם של זנים אדומים לכמעט בלתי אפשרי, בעוד שעבור יינות לבנים ישנם תנאים המאפשרים לעשות יינות ייחודיים ומאריכי ימים, גם אם זה דורש הרבה עבודה ומאמץ עצום.

כמות המשקעים הממוצעת במילו הוא כפול מזה של אזור הצפון והדרום ועם המפנה שלו לכיוון מזרח, הוא מוצל על ידי נקיקים וגאיות עצומים ואם תוסיפו לכך את תלילות הטראסות, הכרמים בקושי רואים אור שמש ממחצית היום ואילך, כאשר זו ממשיכה מערבה מוסתרת מוקדם מאוד בצל הר הגעש. בנוסף, האקלים כאן לח מאוד, פתוח לרוח הסירוקו החמה שאחרי חציית הים היוני נושבת ישירות על הכרמים, כך שאין זה מחזה נדיר למצוא את עצמך אפוף ערפל גם בערבי הקיץ.

זה לא אקלים ליינות אדומים. אבל מרתק ביותר, גם אם תובעני, עבור לבנים, שנהנים מהאופי הרענן, הלח והמאוורר של הכרם.

בשנת 2019 הצליח מרקו לרכוש כרם קטן ויפה במילו ולהגשים חלום ישן, אחרי שנים של הזנחה, הוא שיקם את קירות האבן מחדש בעבודת יד.